יצרתי חדר מתוך כוונה לבוא בחשבון עם השפה העברית. בציבור, אחרת אין טעם. במרכזו הנחתי את האובייקט שבתוכו צמצמתי במשך ארבע שנים את מערכת היחסים שלי עם העברית. אפשרויות ההמצאה והביטוי בה. סד ארוך של אהבה וכעס. פואמה, ספר ביכורים.

כך קראתי בשקט לקורא לבוא ולהניח את הישבן שלו על ספסל אחד בין שלושה שבניתי כדי שיוכל להתייחד עימו לא בהכרח לבד. בכניסה אל החדר תליתי שני כנפיים עם מכפלת מכותנה. תכריכים תלויים מאוזנים. והקורא בא והלך בעדם.

החדר היה פתוח במשך שישה ימים, כמעט שבעה, ימי אבל ושמחה. יכולתי לצפות באלו שנענו לקריאה. הרי הותרתי לעצמי פתח להצצה. כך התהפך המופע.