ARAD NOTES. DEC 2025
MEDIA EXPOSURE EFFECTS VISUAL IMAGINATION AND MENTAL HEALTH. MENTAL HEALTH ALSO EFFECTS VISUAL IMAGINATION. AND INTERFERES WITH THE PRACTICE OF TOTALITE. SO I NEED TO HEAL. HEALING INVOLVES YOGA AND MEDITATION AND PUNCTURES AND B12 AND READING AND LOOKING INTO PEOPLES EYES SOMETIMES. BUT ALSO INVOLVES THE DRAIN OF THE PUS. TDOTP. PRONOUNCED T-DOP. TDOTP
א. אני חשבתי שאני בא לערד לחפור בורות. להגיע לחפש חנות כלי עבודה ומחסן עץ שיחתוך לי כמה דברים ופועל סיני מאחד הבניינים ושנלך לחפור בורות לבנים איפה שהשערים. להביא מפה את כל מה שצריך כדי לחפור בורות. אבל הגעתי והיה שקט יפה כל כך אי אפשר להפריע. שקט של רוחב של עיר שתוכננה. לא כמו הבית זונות שעשו ברוב שאר הערים במדינה. ביום הרביעי חפרתי בור אחד בגינה מחוץ לבית. חפרתי אותו בשקט עם מברג שטוח. פחדתי שאני רוצח אדמה אבל היא כבר מתה ואני ממשיך. שאני דוקר בקווי רוחב של עשרים צוררים. הבאתי איתי הרבה כלים. את החושף והפלאייר שקיבלתי מתנה ממעיין זוהרים בחושך צילמתי. ובמברג השטוח בניתי בור. ועם הכפפות עבודה סידרתי את העפר שהוצאתי במקביל לבור. תלולית קוראים לזה. תמיד מפריע איך שלא מסודר העפר לפני שמכניסים את המת. כאילו הולכים לשתול עץ. ולמה לדחוף אותו דרך שתי בלטות. תפתחו לרווחה שייכנס מאוזן מתוח שימות רק רגע אחרי שיגעו בו פעם אחרונה. ככה הוא לא יראה את ההתפלגות הבעות פנים של האנשים עם האת להחזיר את העפר על האדם. לנשים אסור ואני לא מסוגל. אני תמיד חושב שהוא חי.
לבור שכאן בגינה יש מידה. 20 על 20 על 103. יש לי איתה יחסים. היא שנולדה מבלטה חסרה של 20 על 20. הבלטה טרצו של מדינה. ה 103 מעלה כבר היה רשום לפניה על דף. ככה את המידה הזו אני כבר לא צריך למדוד. אני רואה את היחסים ואני יודע בערך כמה זה 20 גדלתי בבתים של עשרים על עשרים טרצו. עפר בכל מקרה לא מציית למילימטרים. מספיק מרחוק זה ייראה. זאת הבעיה של הפיסול הגס. אין לא פרטים. ככה הוא אופק אבל לא כאן. כאן עכשיו זה קבר שממתין. מסודר. כלב חולה מספיק ישמע את הבור הזה יבין אותו לשכב ופה ימות.
ב. לערד יש מימד אחד. רוחב חורבות. פעם היה לה גם מימד אופק. תכנן אותה ממזר הוא יצק באדריכלות שלה את הזיכרון של החלום שלנו שלה עליה. האוטופיה. ככה כשהיא תחרב נדע שהיא נחרבה. שאפילו הכהים ידעו שהעתיד שנועד לה כבר לא. דוד שלי מישל וחניש אח של אבא שלי גבריאל וחניש הגיע לירושלים מפס מרוקו ב- 1962 ולערד ב 1979. אבל קניות הוא עשה רק בבאר שבע. ב 2012 הבין שהיא גמורה ועזב לבאר שבע. פטריות טֵרְפׇשׁ הן כמהין מהמדבר של מרוקו והן גדלות איפה שהברק פוגע ואז יורד גשם. הציידים יודעים לזהות את הסדקים ולהוציא אותם בעדינות מהאדמה. הסדק דומה לקור עכביש. חלק אדמה שתפסה משהו מהשמים. משהו ליד הלבן. עדין יותר. אך לא בדיוק. ומשתמר טוב. כלומר יש לו זמן. יוני אייזנקוט שהיה בגובה שתי מטר ושאמא שלי אומרת היה הכי חתיך בירושלים אז ואולי בגלל זה לא הפסיק לשתות ולעשן כל החיים עד שמת היה מוכר אותם בשימורים בבסטה שלו בשוק מחנה יהודה. הוא זיהה אותי למרות ששלושים שנה לא ראה אותי כשבאתי לקנות ממנו. זיהה ובכה ושאל מה שלום אמא. בשולחן שישי שבישלתי אותן אמרו מעניין. אשכנזים הם מנומסים וזה טוב. אבל אני טעמתי את סבא שלי רפאל שהיה נוסע מתלפיות ירושלים לבאר שבע להביא טרפש טרי פעם בשנה ולבשל ארוך בסיר קטן. זה הריח של הבית שלו באף שלי. ריח חזק. מישל בבית לא מבשל. אשתו ליליאן מבשלת. כשהוא הגיע לירושלים ציון אח שלו כבר היה בקיבוץ. הלהקה שלו בירושלים מתה וכל שאר החיים הוא מבשל או מנהל מזון ומשקאות במלון. היום הוא במפעלי ים המלח מנצח על מטבח של ארוחה אחת ביום ל 1500 איש פועלים שאוכלים וגומרים על ים המלח למחייתם.
ג. בדירה קר. בערב יש אמן גדול ממושמע שמתיישב אחרי יום ארוך שהוא כבר ישב וממשיך לשבת אבל הוא לא אני. למרות שכל יום כשקמתי בבוקר דמיינתי שהוא אני. שזה מה שיקרה. זה קרה יום כן יום לא. ביום לא בערב אני העדפתי להתכרבל ולראות סרט לבד. בית שהוא לא בית בערב הקור שלו חודר את הגוף שלי ומשתק שאני לא רוצה להתקלח לשים פיג׳מה. אפילו השולחנות שסידרתי דבר ראשון שנכנסתי הצמדתי את שניהם שיהיו אחד ארוך ארבע מטר ורוחב כמעט של גליון. אי אפשר לשבת אליהם בלילה מרוב קור של לא בית. ביום כן כי יש אור טבעי. כותב לסדר משהו שנמשך על הימים. או עוד קווים. או לדבר עם אמא שלי.
בשחר יש מאמין גדול שקם בחמש מתלבש שוטף פנים ויוצא למצפור. אני הוא יום כן יום לא. ביום שלא אני כל כך מצטער שאני לא יום כן ונטען. לקור על הפנים של השחר במדבר קוראים צנחנים. קוראים לו נבי מוסא. קור יבש קר. השירות שלי את החרבה הזו השאיר בי חוליות פגומות מהראש עד התחת. ככה אין לי פרצוף לזקוף עד הסוף כמו קוסטה. כי כאן זה לא כמו הטבע. זה זמן אחר והוא נשאר רחוק.
מקור אני יכול לבכות. בכי של מצוקה או אושר. תלוי עוד כמה זמן הוא נגמר. תלוי לאן חוזרים. משהו שם נדפק באין אונים של לבד בבור בלילה בכור. שקט של נשבר שלא ידע כמה הוא היה יפה ושצריך לשמור על עור הפנים מהשמש כמו עטלף. שרק עשרים שנה אחר כך באים כתמים כמו להתקרב אל הירח. ככה למחזור הזוגי הזה שלי אני קורא לו העגלה. און אנד אוף דה ווגן. מחזור של זוג ימים עגלה קטנה ומחזור של זוג שבועות ומחזור של זוג שנים. זוג של גמילה למעלה ונפילה. מאוכל שלא טוב אבל בריא לכולם. השעון של גוף שלי לא כמו השעון של המקום. ארוחת בוקר ישראלית עושה לי שלשול. אני צריך לאכול צהריים לפני הצהריים וערב לפני הערה ובוקר בכלל לא. ככה אני עסוק רוב הזמן בליפול גמול מעגלות גדולות. כי לפני עשר שנים מה שהשפריץ מעל השפה של ההפקרה יופי כבר לא רץ. ההפקרה עכשיו רק מכופפת. ארבעים שנה זה המקום של המדרון. העלייה במדרון שמתלל למרות שמדמיינים את המדבר שטוח הוא רק הר. אם עכשיו שטוח נרדמת וזה בסדר רק תתעורר. ככה את הגוף שלי מפרקת פיצה לארבע שעות קל ואני הולך לישון מת ואז מתעורר. יש לי מעיים שרואות הכל תמיד ועיניים שרואות רק בשקט. בחוץ ובמעיים ובגב. אז הלשון מראה קווים נפחים ורעש ורוד שהוא שקט שאחריו אפילו באוזניים שלי יש להרף עין שקט.
ד. משהו קרה לי לכתיבה. הבנתי שמי שקוראת מבינה גם כשאני קופץ. שאם זה בא ככה קופץ אז אפשר לכתוב את זה ככה. זה מאוד קשה. 90 אחוז אנרגיה פתאום פנויה. כולנו פה פתאום. על הרגע הזה. על הניואנס של הבלאי. למה זה קרה לי לכתיבה. הרגשתי זקן. מקדש עם מלא אבק. בכלל רציתי עולם בלי אבק אבל עם נצח ברגע הזה תמיד. זה למה זה לא יעבוד רק עם אובייקטים כל הסיפור הזה. אני צריך למצוא דרך אחרת לשתול את עצמי בשדה.
Artist residency. Arad Contemporary Art Center. Curator Leah Abir. Decmber 2025.