לא. רק כך.
אוג 2024
לכן אני מבין שאולי אצטרך, בכל הנוגע לכתב היד הזה, להשתדל לא להזיק ולהסתפק בכך. להסתפק ב- ״פחות מתועלת״. שכן, המקום איננו וחזָקה עלי לפנות ״פנימה״, אל מאגרי מידע נפשיים. אל זכרונות. לחצות את הגבול אל ההיסטוריה, ולנסות להדהד את כל אילו. להמציא להם, שוב, מובן שיהיה נאמן לתפיסת העולם שלי. וזאת כעת, מטבעו של הרגע הזה, שוב מעורערת.
עבורי זוהי פשרה, ובהתאם מתארגנים המניעים. שכן אותה פעולה של הדהוד עצמי, האפשרויות שלה מוגבלות עבורי. בהיעדר קשר ממשי עם העולם, הוא הוא אותו המקום שכעת איננו, אין לה כלל אפשרות להיחלץ מאופני הקיום שלה עצמה. הם הם אופני הקיום של ״הנפש שלי בתוך אמבטיה״, שקועה תחת המים וכל הקולות עמומים. כל קשר עם החוץ עובר דרך מדיום אחיד; כלל הרטטים מוחלשים, מואטים. זו קללה. מנוחת עדן בעולם הזה, מנוחה בטרם עת. אין בה ברכה, או ישועה. היא הגיהנום. סדרה שמתכנסת אך ורק אל עצמה. זה הוא עירומה, והיא לא רואה. ועל כן לא קופצת. ואילו מן חיים אילו, חיים ללא קפיצות? חיים אך ורק ברצף הנסיבות? ועם זאת. לא בהתאם לִפְשרה מתארגנות הציפיות. אני מצפה תמיד שמשהו יופיע ויפתיע. זו התקווה והיא התת קרקע של הקיום שלי.
עבורי זוהי פשרה, ובהתאם מתארגנים המניעים. שכן אותה פעולה של הדהוד עצמי, האפשרויות שלה מוגבלות עבורי. בהיעדר קשר ממשי עם העולם, הוא הוא אותו המקום שכעת איננו, אין לה כלל אפשרות להיחלץ מאופני הקיום שלה עצמה. הם הם אופני הקיום של ״הנפש שלי בתוך אמבטיה״, שקועה תחת המים וכל הקולות עמומים. כל קשר עם החוץ עובר דרך מדיום אחיד; כלל הרטטים מוחלשים, מואטים. זו קללה. מנוחת עדן בעולם הזה, מנוחה בטרם עת. אין בה ברכה, או ישועה. היא הגיהנום. סדרה שמתכנסת אך ורק אל עצמה. זה הוא עירומה, והיא לא רואה. ועל כן לא קופצת. ואילו מן חיים אילו, חיים ללא קפיצות? חיים אך ורק ברצף הנסיבות? ועם זאת. לא בהתאם לִפְשרה מתארגנות הציפיות. אני מצפה תמיד שמשהו יופיע ויפתיע. זו התקווה והיא התת קרקע של הקיום שלי.
אני שם לב באיחור שדבר גדול השתנה. המקום איננו. כעת אני בלי מקום, וכל העת מחפש מקומות לא־שלי שיוכלו לארח אותי בשקט כדי שאוכל לכתוב. מה זה אומר עבורי? מה זה אומר עבור הטקסט הזה? בנפילת המתח שהיא ״המקום איננו״ נדמה שאין טוב בחדש שבמחשבות. המחשבות החדשות כולן עסוקות בארגון מחדש של תנאים. אותם תנאים, שהם תנאי אפשרות לִבְדּוֹת חזיונות ולשמור עליהם חיים. כי בהיעדר מקום, אין להם היכן להשתכן. אין להם קיום חומרי ללכת לישון בו, ולעבור משהו מבלי שאתערב בו. משהו בזמן. משהו פיזיקלי.
היעדר של ״קיום מחוץ לדמיון״ של החזיון, של סימביוטיות עם הממשי, גורם לי לפקפק בחזיון. וכך גם לבסוף להניח לו להתמוסס אל תוך האוקיינוס שלי. אל הזרמים הקרקעיים של התודעה שלי. אל השינה. ניתן היה לומר שהתמוססות זו אל האוקיינוס יש בה תועלת. הרי העָבר מספר שאותם משקעים צפים בשינוי צורה. שהשיכון במצוּלות מיטיב עימם. זאת כל עוד, אני מתמיד בפעולתי. אפילו כשאני מאמין.
הציפה בחזרה מעוררת תחושה של צִדְקַת האמונה. הוכחה לאשרותה של האמונה. אלה הם עבורי רגעים בהם הסבל שהיה, בְּדרך שכלל לא נראתה כדרך, להכרחי, ולכן מובן. נפרשׂ הגיון. מה שהיה נדמה קונטינגנטי הופך גורלי. כך אותה ציפה היא עוד קשר בגורל. וקשרים הללו הולכים מטה אל השורשים ומעלה אל גרמי השמיים. הם התשתית להיתכנות של ה- ״קוֹנְסְטֶמְפְּלַצְיׇה״ בה עוד ידובר כאן.
אך כל הציפות הללו זמנן הוא לא זמן כתב היד הזה. אם יואילו לצוף, וכך לשמר עוד קצת את אותו כֶּשל אינדוקטיבי קדוש, הרי שלא יעשו זאת כעת. תנאי האפשרות לציפה הוא מקום משלי. סטודיו. בית מקדש. ואני בין סטודיואים. ואני עסוק וטרוד במציאת הסטודיו הזה. כאמור, המחשבות החדשות כולן עסוקות בארגון מחדש של תנאים.
היעדר של ״קיום מחוץ לדמיון״ של החזיון, של סימביוטיות עם הממשי, גורם לי לפקפק בחזיון. וכך גם לבסוף להניח לו להתמוסס אל תוך האוקיינוס שלי. אל הזרמים הקרקעיים של התודעה שלי. אל השינה. ניתן היה לומר שהתמוססות זו אל האוקיינוס יש בה תועלת. הרי העָבר מספר שאותם משקעים צפים בשינוי צורה. שהשיכון במצוּלות מיטיב עימם. זאת כל עוד, אני מתמיד בפעולתי. אפילו כשאני מאמין.
הציפה בחזרה מעוררת תחושה של צִדְקַת האמונה. הוכחה לאשרותה של האמונה. אלה הם עבורי רגעים בהם הסבל שהיה, בְּדרך שכלל לא נראתה כדרך, להכרחי, ולכן מובן. נפרשׂ הגיון. מה שהיה נדמה קונטינגנטי הופך גורלי. כך אותה ציפה היא עוד קשר בגורל. וקשרים הללו הולכים מטה אל השורשים ומעלה אל גרמי השמיים. הם התשתית להיתכנות של ה- ״קוֹנְסְטֶמְפְּלַצְיׇה״ בה עוד ידובר כאן.
אך כל הציפות הללו זמנן הוא לא זמן כתב היד הזה. אם יואילו לצוף, וכך לשמר עוד קצת את אותו כֶּשל אינדוקטיבי קדוש, הרי שלא יעשו זאת כעת. תנאי האפשרות לציפה הוא מקום משלי. סטודיו. בית מקדש. ואני בין סטודיואים. ואני עסוק וטרוד במציאת הסטודיו הזה. כאמור, המחשבות החדשות כולן עסוקות בארגון מחדש של תנאים.