לא. רק כך.
אוג 2024
אך כמעט עשור עבר בין אותם טיולים לתחילת טיולו של בְּני דויד בעולם. ואני המשכתי הלאה תוך תובנה שתהיה אשר תהיה ההלכה, צריך אני לכתוב אותה והתורה לי כלי שרת של יופי. של ניגון ללא פירוש. שאת הציוויים בו עלי להמציא ואז לברר. כך אותה תובנה בנוגע לברית נותרה כידיעה בלבד. אך ידיעה שאין בה ספק. לכן עלה צורך עז אף יותר במוהל שברור שהצינור שלו פתוח לסודות ההכרח מן השמיים, וידיים רגישות לו של בעל־מלאכה. לא של מנתח־פלסטיקאי גרידא.
כך שנה ומה אחרי ברית המילה, בעקבות מצוקת חוסר דומה, הגעתי לכתוב לעזרא. וכך כתבתי לו בעשרים וחמישה במאי, 2023: ״עזרא יקר. מה שלומך? אני מקווה שטוב. לדויד מלאה שנה לפני רגע. ושלומו טוב. וגם שלום איברו ב״ה טוב. אך אני יוצר קשר בעניין אחר. שאלה שקשורה לשמי (הראל). רציתי לשאול אם נוכל לשוחח קצרות כשתוכל. חג שמח! הראל״. וזאת לאחר שחודשיים קודם לכן כבר קבעתי את שם הסדרה כפי שהוא ״וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת״. ועבר שבוע ועזרא לא ענה ואני דאגתי ולכן שלחתי שוב, הודעת הקפצה. ועזרא סוף סוף השיב עם צילום מסך של פירוש המלבי״ם ליחזקאל, ואף צילום של נסיונות אילוסטרטיביים של בית המקדש על פי אותו חזון. שוב לא הבנתי. אך חששתי להטריח. והקיץ הגיע, וכל התכניות הדמיוניות של עבודה שהיו לו נתקלו במציאות והצטמצמו בידי משפחה צעירה ולא מיומנת דיה בענייני הקיץ. רק חמישה חודשים לאחר מכן, והתלבטויות רבות באשר לזכותי, כתבתי לעזרא את הבקשה לחברותא שהצטברה בלבי כך: ״עזרא יקר, אני מקווה ששלומך ושלום יקירייך בטוח. כמה זמן ארוך אני חושב לכתוב לך ולשאול האם אוכל לבוא לבקר אותך בישיבה ולשבת למעין חברותא בספר יחזקאל. ההקשר עבורי הוא בירור הכרוך בעבודה בתהליך שתוצג ב״ה בעוד כתשעה חודשים. אם תוכל, כל שתוכל, הרי זה מבורך. ובכל אופן שבו אוכל לגמול בחזרה, אשמח. בשורות טובות״, ונעניתי, לאחר שעה: ״בשמחה רבה כבודך מוזמן מתי שתרצה יום טוב מצפים לישועה״. ולבי צהל. וכך החל ההריון המפורש של הפרק השלישי בסדרה, הוא הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה.
עזרא היה האיש לברית המילה של דויד. ועזרא הצטרף להיות האיש לצד האיש והפילוסוף מנחם גולדנברג, האיש לחיים ולמחשבה. וכל זאת בגלל קושיה, שאיננה קושיה לפילוסוף, אלא לרב מקובל. ולי נדמה היה שכעת הדברים קרובים יותר למקום ולמקורות הפיצול של חיי. הייתי נער שהמרה את פיו של סבו. נער שסירב, ברוב בורות ויוהרה נערית, להכיר בערכו של ארון הספרים של סבו. וכך סרב לפתוח את אזניו לעברית, ודבק באנגלית וסיגל אותה כשפת אם; קרא באפלטון ולא בתורה; למד לשיר שירים של ניק דרייק, וערל אזניו לניגון התפילה בבית הכנסת והפיוט בבית. לכן התרגשתי מיצירת מבנה משולש של מחשבה שאינו ״קשיר היטב״, שהרי מנחם ועזרא מעולם לא נפגשו בעצמם. כך עלי היה לעשות את שלי. לשאת משם לכאן כמתווך. ושני האנשים לפני חכמים ממני, אך בדמיוני אני מלחים באופן שלא בידו של אף אחד מהם. ואני אוהב אותם. לדלות מחשבות, ולהיספג במחשבה עד גודש. להניח. ולתת לפסלים להלחים במחשבת־לב ללא־דעת. שוב ושוב.
במפגש הראשון עם עזרא התבשרתי שחזון יחזקאל, המתואר בפירוט ודיוק הוא למעשה סתום. עד כדי כך סתום שרבי ישיעה דה טיראני (הרי״ד) סרב לפרש אותו, ובפירושו ליחזקאל מ׳ כתב כך, במקום הפירוש: ״מדות הבית וסדר הקרבנות ומשפט הכהנים האמורים כאן, אין אדם בעולם שיוכל לעמוד על אמיתתם. ואם הקדמונים, שהיו סמוכים לנבואת יחזקאל, בקשו לגונזו מפני שלא יכלו לעמוד על בוריו... ואיך נעמוד אנחנו על אמיתת דבריו? עד אשר יזכֵּינו הבורא לראות המעשים, ואז נתבונן על דבריו״ . באופן דומה אך בתמציתיות הרמב״ם קבע פשוט שאין לחזון ״מפורש ומבואר״ (הלכות בית הבחירה). כך שאת אותה תכנית יפה אף אחד לא מבין כיצד להפוך כהלכה לתכנית אדריכלית שניתנת למימוש. ובפרט, לשאלתי התמימה באשר למשמעות שמי אין תשובה. אך אני מבחינתי לא התאכזבתי. נהפוך הוא.
החזיון הסתום, בדומה לפרדוקס, הוא עבורי קריאה, תרתי משמע, לפעולה. אובייקט־מופשט, אדריכלי, יפה, מדוייק, מפתה שלא ניתן ליישב במחשבה. להלן הגיון פעור־פה. ואני הוכיתי בקסם. מבחינתי מצאתי מנוע מוזר שהדלק הוא חלק ממנו. מנוע שאולי יוכל לעבוד לנצח־שלי (perpetua mobilia), לתקופת חיי. מה שניתן לקרוא לו ״הדבר שלי״. לפני הרגע הזה, כלל לא הבנתי את המשמעות של אותו מטבע לשון הקרוי ״הדבר שלו״ בנוגע לאמן, ואני עדיין מפקפק באותה מטבע. אך כבר לא יכול להכחיש את היתכנות הקיום של מה שהיא מנסה לתאר כי לרגעים אני חש אותו. בזווית העין של הגורל.
אך אני מפקפק בו, כי הוא עלול להשפיע עצלות אל האמן. משל מצא משהו שהוא ממש שלו. לא לא. אמנם דבר מה נמצא. ואמנם הוא שלך. אך הוא לא ממש שלך. הוא בסך הכל מנוע לכדי הממש. והממש הזה הוא ממש לא שלך. הממש הזה שייך למשותף. לכל היותר שימך יופיע לצידו. או בכניסה אליו. ובבוא היום אין אלא לקוות שמישהו יצניע את כל האותיות הללו.
אך לכדי מה ממש? באופן מואץ ומפתיע התברר כי ליצירת מקום בו אני יכול לתהות אודות ״המעמד החומרי״ של מה שיש לו תוכנית מדויקת ובכל זאת כזו שלא ניתנת ליישום; אודות מה שניתן לזהות ולהשתמש בו גם אם לא לחלוטין לתפוס באופן מוחלט ושלם; ליצירת מקום וזמן בהם מתקיימת קדוּשה. מקום עם פסלים ושקט אליו מוזמן בכל עת אדם אחד. כך מוטב.
כך שנה ומה אחרי ברית המילה, בעקבות מצוקת חוסר דומה, הגעתי לכתוב לעזרא. וכך כתבתי לו בעשרים וחמישה במאי, 2023: ״עזרא יקר. מה שלומך? אני מקווה שטוב. לדויד מלאה שנה לפני רגע. ושלומו טוב. וגם שלום איברו ב״ה טוב. אך אני יוצר קשר בעניין אחר. שאלה שקשורה לשמי (הראל). רציתי לשאול אם נוכל לשוחח קצרות כשתוכל. חג שמח! הראל״. וזאת לאחר שחודשיים קודם לכן כבר קבעתי את שם הסדרה כפי שהוא ״וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת״. ועבר שבוע ועזרא לא ענה ואני דאגתי ולכן שלחתי שוב, הודעת הקפצה. ועזרא סוף סוף השיב עם צילום מסך של פירוש המלבי״ם ליחזקאל, ואף צילום של נסיונות אילוסטרטיביים של בית המקדש על פי אותו חזון. שוב לא הבנתי. אך חששתי להטריח. והקיץ הגיע, וכל התכניות הדמיוניות של עבודה שהיו לו נתקלו במציאות והצטמצמו בידי משפחה צעירה ולא מיומנת דיה בענייני הקיץ. רק חמישה חודשים לאחר מכן, והתלבטויות רבות באשר לזכותי, כתבתי לעזרא את הבקשה לחברותא שהצטברה בלבי כך: ״עזרא יקר, אני מקווה ששלומך ושלום יקירייך בטוח. כמה זמן ארוך אני חושב לכתוב לך ולשאול האם אוכל לבוא לבקר אותך בישיבה ולשבת למעין חברותא בספר יחזקאל. ההקשר עבורי הוא בירור הכרוך בעבודה בתהליך שתוצג ב״ה בעוד כתשעה חודשים. אם תוכל, כל שתוכל, הרי זה מבורך. ובכל אופן שבו אוכל לגמול בחזרה, אשמח. בשורות טובות״, ונעניתי, לאחר שעה: ״בשמחה רבה כבודך מוזמן מתי שתרצה יום טוב מצפים לישועה״. ולבי צהל. וכך החל ההריון המפורש של הפרק השלישי בסדרה, הוא הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה.
עזרא היה האיש לברית המילה של דויד. ועזרא הצטרף להיות האיש לצד האיש והפילוסוף מנחם גולדנברג, האיש לחיים ולמחשבה. וכל זאת בגלל קושיה, שאיננה קושיה לפילוסוף, אלא לרב מקובל. ולי נדמה היה שכעת הדברים קרובים יותר למקום ולמקורות הפיצול של חיי. הייתי נער שהמרה את פיו של סבו. נער שסירב, ברוב בורות ויוהרה נערית, להכיר בערכו של ארון הספרים של סבו. וכך סרב לפתוח את אזניו לעברית, ודבק באנגלית וסיגל אותה כשפת אם; קרא באפלטון ולא בתורה; למד לשיר שירים של ניק דרייק, וערל אזניו לניגון התפילה בבית הכנסת והפיוט בבית. לכן התרגשתי מיצירת מבנה משולש של מחשבה שאינו ״קשיר היטב״, שהרי מנחם ועזרא מעולם לא נפגשו בעצמם. כך עלי היה לעשות את שלי. לשאת משם לכאן כמתווך. ושני האנשים לפני חכמים ממני, אך בדמיוני אני מלחים באופן שלא בידו של אף אחד מהם. ואני אוהב אותם. לדלות מחשבות, ולהיספג במחשבה עד גודש. להניח. ולתת לפסלים להלחים במחשבת־לב ללא־דעת. שוב ושוב.
במפגש הראשון עם עזרא התבשרתי שחזון יחזקאל, המתואר בפירוט ודיוק הוא למעשה סתום. עד כדי כך סתום שרבי ישיעה דה טיראני (הרי״ד) סרב לפרש אותו, ובפירושו ליחזקאל מ׳ כתב כך, במקום הפירוש: ״מדות הבית וסדר הקרבנות ומשפט הכהנים האמורים כאן, אין אדם בעולם שיוכל לעמוד על אמיתתם. ואם הקדמונים, שהיו סמוכים לנבואת יחזקאל, בקשו לגונזו מפני שלא יכלו לעמוד על בוריו... ואיך נעמוד אנחנו על אמיתת דבריו? עד אשר יזכֵּינו הבורא לראות המעשים, ואז נתבונן על דבריו״ . באופן דומה אך בתמציתיות הרמב״ם קבע פשוט שאין לחזון ״מפורש ומבואר״ (הלכות בית הבחירה). כך שאת אותה תכנית יפה אף אחד לא מבין כיצד להפוך כהלכה לתכנית אדריכלית שניתנת למימוש. ובפרט, לשאלתי התמימה באשר למשמעות שמי אין תשובה. אך אני מבחינתי לא התאכזבתי. נהפוך הוא.
החזיון הסתום, בדומה לפרדוקס, הוא עבורי קריאה, תרתי משמע, לפעולה. אובייקט־מופשט, אדריכלי, יפה, מדוייק, מפתה שלא ניתן ליישב במחשבה. להלן הגיון פעור־פה. ואני הוכיתי בקסם. מבחינתי מצאתי מנוע מוזר שהדלק הוא חלק ממנו. מנוע שאולי יוכל לעבוד לנצח־שלי (perpetua mobilia), לתקופת חיי. מה שניתן לקרוא לו ״הדבר שלי״. לפני הרגע הזה, כלל לא הבנתי את המשמעות של אותו מטבע לשון הקרוי ״הדבר שלו״ בנוגע לאמן, ואני עדיין מפקפק באותה מטבע. אך כבר לא יכול להכחיש את היתכנות הקיום של מה שהיא מנסה לתאר כי לרגעים אני חש אותו. בזווית העין של הגורל.
אך אני מפקפק בו, כי הוא עלול להשפיע עצלות אל האמן. משל מצא משהו שהוא ממש שלו. לא לא. אמנם דבר מה נמצא. ואמנם הוא שלך. אך הוא לא ממש שלך. הוא בסך הכל מנוע לכדי הממש. והממש הזה הוא ממש לא שלך. הממש הזה שייך למשותף. לכל היותר שימך יופיע לצידו. או בכניסה אליו. ובבוא היום אין אלא לקוות שמישהו יצניע את כל האותיות הללו.
אך לכדי מה ממש? באופן מואץ ומפתיע התברר כי ליצירת מקום בו אני יכול לתהות אודות ״המעמד החומרי״ של מה שיש לו תוכנית מדויקת ובכל זאת כזו שלא ניתנת ליישום; אודות מה שניתן לזהות ולהשתמש בו גם אם לא לחלוטין לתפוס באופן מוחלט ושלם; ליצירת מקום וזמן בהם מתקיימת קדוּשה. מקום עם פסלים ושקט אליו מוזמן בכל עת אדם אחד. כך מוטב.
״א וַיּוֹלִכֵנִי אֶל־הַשָּׁעַר […] י״ג וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ […] י״ד מֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד־הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה […] ט״ו וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָאֲרִיאֵל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע״ מתוך יחזקאל מ״ג
״וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת״ היא סדרה בת ארבעה פרקים (טטרלוגיה). העבודה עליה החלה בשנה א׳ של התואר השני (2022-3). פרק א׳ (״רְאֵה, נַעַר״) ו- ב׳ (״הָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה״) הוצגו במהלך אותה שנה. פרק ג׳ (״הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה״) הוצג בתערוכת הגמר (2024). האינטרמצו (״בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת־הָעִיר״) ופרק ד׳ (״וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה״) בהתהוות. פרט לפרק א׳ השמות לקוחים מיחזקאל מ״ג.
שם הסדרה מושאל מחזון בית המקדש של יחזקאל (יחזקאל מ״ג, ט״ו), בו מופיע השם ״הראל״ בפעם היחידה בתנ״ך. התוודעתי לכך אגב שאלת תם אודות מקור שמי. שאלה אישית ופרטית שכלל לא התכוונתי שתהפוך לעבודה עבור הציבור. אך כפי שהתברר נותרתי עם תאוותי בידי, תרתי משמע.
כשניגשתי לַכָּתוּב, הוא הילך עלי לָחש־כישוף של יופי. וכל זאת במשקל לא סדיר שאין בו רבב. לחשים כאלו לא נשמעים למרחקים. הם חרישיים. נחבאים בספר שמעטים טורחים להקשיב לצליל שלו. להקשיב לו תוך כדי בקול, שוב ושוב. ידעתי כפי שאני יודע כעת. לא רבים יָנְקוּ עברית באופן שמפתח רגישות לִכְתב כזה. לא רבים יכולים להתאפק בזכות היופי, בטרם ישאלו לפשר הכתוב. ואיזו בדידות חשתי. בדל״ת אמות הסטודיו שלי, עם כל היופי הזה. אך הוא פנימי. רק לי. רק לתאר אותו אני אולי יכול וזה לי לא מספיק. אך בחוסר סיפוק מתחילה העבודה.
משחלף הקסם שמתי לב שאינני מבין דבר מהכתוב. ובפרט אינני מבין מהו ״ההראל״. מידתו מפורשת. אך מהו? את סבי רציתי לשאול. אך סבי מת. רבי משה דהן מת. טעם הפספוס באותו הרגע בסטודיו היה עשיר באופן שהוא בלתי נסבל. טעם שברור היה שעל אף שאני מרגיש אותו באופן כל כך אישי ובוהק, הרי שהוא לא שייך לי אלא שייך למקום משותף, לו אני רוצה לקרוא ״האנושי״. יש בהכרה זו מידה של נחמה. נחמה של שייכות.
לא פניתי למאגרי מידע. ביקשתי לי רב. בקושי רב ביקשתי. בקושי רב תהיתי מניין יימצא לי רב ראוי שיוכל להשיב לשאלת רב שיש בה מן הקשר המשפחתי. כזה שלא עומדים בתור בשבילו. כזה שפנוי אליך בחדווה. ללא תנאי. הרהרתי אודות ״הקשר של הלימוד״, הקשר דרכו ידע יכול לעבור, והאינטימיות הייחודית לו. זוהי אינטימיות ללא מגע שכל תכליתה מגע עם כל מה שלא ניתן לגעת בו. עם כל המופשט. זוהי אינטימיות שתכליתה חיכוך של אבן הגחלת לכדי ניצוצות, שמופיעות לרגע, ומותירות טעם ורצון בעוד. בְּמובן ללא סוף. מובן שרוצה להמשיך ולהתמיד בקיום, להתנסח שוב, לאפשר לעוד ועוד להופיע.
התלבטתי רבות. עד אשר הושיעני ונזכרתי בעזרא. עזרא שהיה המוהל של בְּני דויד, שנה לפני אותו הרגע בו נזכרתי. רק כעת אני עושה את הַקֶּשׁר שפניתי לעזרא מתוך חוסר שגם הוא קשור לסבי. הרי סבי היה גם מוהל, והוא זה שמל אותי, ואת כל שאר נכדיו שהגיעו לפני. אני הייתי האחרון שזכה לכך מבין נכדיו. ועוד רבים הגיעו אחרי. ומדוע זכות? לא בגלל מזגו הטוב של סבי. הוא היה אדם חסר סבלנות לבריות. איש בעל מזג חם, שהרבנות כמו נכפתה עליו מכח כשרונו בתורה. רב שלמעשה שנא את הציבור, אך נותר לשרת אותו כמעט כל חייו.
זכות היתה זו בגלל כשרונו. סבי היה מוהל בחסד עליון. מוהל עם קבלות מילה רבות שמתהלכות בעולם ללא רבב ואף מקיימות מצוות פרו ורבו ותהנו מהארץ. כך שמבחינתי עצם המחשבה שברית המילה של בני לא תיעשה בדיוק כך, עוררה בְּעָתָה. לא כל שכן, שחס וחלילה אותה הברית תהפוך למום.
אך סבי מת. ובני נולד. ולפחות לי לא היתה כלל שאלה באשר למילתו. שנים קודם לכן תובנה צרבה בי ידיעה אודות אותה ברית. שאותה הברית היא מעבר לכל דעת, ליבת הגרעין שהוא ״נעשה ונשמע״. ועל כן לפני הכל עושים אותה. ואחר כך שומעים גם שומעים את הצרחות, ואת החלפת התחבושות לעולל בן יומו, שנדמה שכלל לא צריך עדיין להימצא מחוץ לרחם אימו.
״וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת״ היא סדרה בת ארבעה פרקים (טטרלוגיה). העבודה עליה החלה בשנה א׳ של התואר השני (2022-3). פרק א׳ (״רְאֵה, נַעַר״) ו- ב׳ (״הָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה״) הוצגו במהלך אותה שנה. פרק ג׳ (״הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה״) הוצג בתערוכת הגמר (2024). האינטרמצו (״בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת־הָעִיר״) ופרק ד׳ (״וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה״) בהתהוות. פרט לפרק א׳ השמות לקוחים מיחזקאל מ״ג.
שם הסדרה מושאל מחזון בית המקדש של יחזקאל (יחזקאל מ״ג, ט״ו), בו מופיע השם ״הראל״ בפעם היחידה בתנ״ך. התוודעתי לכך אגב שאלת תם אודות מקור שמי. שאלה אישית ופרטית שכלל לא התכוונתי שתהפוך לעבודה עבור הציבור. אך כפי שהתברר נותרתי עם תאוותי בידי, תרתי משמע.
כשניגשתי לַכָּתוּב, הוא הילך עלי לָחש־כישוף של יופי. וכל זאת במשקל לא סדיר שאין בו רבב. לחשים כאלו לא נשמעים למרחקים. הם חרישיים. נחבאים בספר שמעטים טורחים להקשיב לצליל שלו. להקשיב לו תוך כדי בקול, שוב ושוב. ידעתי כפי שאני יודע כעת. לא רבים יָנְקוּ עברית באופן שמפתח רגישות לִכְתב כזה. לא רבים יכולים להתאפק בזכות היופי, בטרם ישאלו לפשר הכתוב. ואיזו בדידות חשתי. בדל״ת אמות הסטודיו שלי, עם כל היופי הזה. אך הוא פנימי. רק לי. רק לתאר אותו אני אולי יכול וזה לי לא מספיק. אך בחוסר סיפוק מתחילה העבודה.
משחלף הקסם שמתי לב שאינני מבין דבר מהכתוב. ובפרט אינני מבין מהו ״ההראל״. מידתו מפורשת. אך מהו? את סבי רציתי לשאול. אך סבי מת. רבי משה דהן מת. טעם הפספוס באותו הרגע בסטודיו היה עשיר באופן שהוא בלתי נסבל. טעם שברור היה שעל אף שאני מרגיש אותו באופן כל כך אישי ובוהק, הרי שהוא לא שייך לי אלא שייך למקום משותף, לו אני רוצה לקרוא ״האנושי״. יש בהכרה זו מידה של נחמה. נחמה של שייכות.
לא פניתי למאגרי מידע. ביקשתי לי רב. בקושי רב ביקשתי. בקושי רב תהיתי מניין יימצא לי רב ראוי שיוכל להשיב לשאלת רב שיש בה מן הקשר המשפחתי. כזה שלא עומדים בתור בשבילו. כזה שפנוי אליך בחדווה. ללא תנאי. הרהרתי אודות ״הקשר של הלימוד״, הקשר דרכו ידע יכול לעבור, והאינטימיות הייחודית לו. זוהי אינטימיות ללא מגע שכל תכליתה מגע עם כל מה שלא ניתן לגעת בו. עם כל המופשט. זוהי אינטימיות שתכליתה חיכוך של אבן הגחלת לכדי ניצוצות, שמופיעות לרגע, ומותירות טעם ורצון בעוד. בְּמובן ללא סוף. מובן שרוצה להמשיך ולהתמיד בקיום, להתנסח שוב, לאפשר לעוד ועוד להופיע.
התלבטתי רבות. עד אשר הושיעני ונזכרתי בעזרא. עזרא שהיה המוהל של בְּני דויד, שנה לפני אותו הרגע בו נזכרתי. רק כעת אני עושה את הַקֶּשׁר שפניתי לעזרא מתוך חוסר שגם הוא קשור לסבי. הרי סבי היה גם מוהל, והוא זה שמל אותי, ואת כל שאר נכדיו שהגיעו לפני. אני הייתי האחרון שזכה לכך מבין נכדיו. ועוד רבים הגיעו אחרי. ומדוע זכות? לא בגלל מזגו הטוב של סבי. הוא היה אדם חסר סבלנות לבריות. איש בעל מזג חם, שהרבנות כמו נכפתה עליו מכח כשרונו בתורה. רב שלמעשה שנא את הציבור, אך נותר לשרת אותו כמעט כל חייו.
זכות היתה זו בגלל כשרונו. סבי היה מוהל בחסד עליון. מוהל עם קבלות מילה רבות שמתהלכות בעולם ללא רבב ואף מקיימות מצוות פרו ורבו ותהנו מהארץ. כך שמבחינתי עצם המחשבה שברית המילה של בני לא תיעשה בדיוק כך, עוררה בְּעָתָה. לא כל שכן, שחס וחלילה אותה הברית תהפוך למום.
אך סבי מת. ובני נולד. ולפחות לי לא היתה כלל שאלה באשר למילתו. שנים קודם לכן תובנה צרבה בי ידיעה אודות אותה ברית. שאותה הברית היא מעבר לכל דעת, ליבת הגרעין שהוא ״נעשה ונשמע״. ועל כן לפני הכל עושים אותה. ואחר כך שומעים גם שומעים את הצרחות, ואת החלפת התחבושות לעולל בן יומו, שנדמה שכלל לא צריך עדיין להימצא מחוץ לרחם אימו.
היתה זו פעולה יומיומית כל כך קשה עבורי. שיעור בלתי נסבל בסבלנות, ובאמונה שאיברים יגלידו במקומם, וזאת על אף שקשה לראות איך. וכל שיש לעשות הוא לטפל. להיות אָמוּן על טוהר ההיקף. על תנאי הלחות בו. על עדינות בהזזה שלו. עד אשר יירפא.
את עיקרי התובנה הזו, את ההגיון שלה, אני חש ומבין היום אך ורק דרך עבודת האמנות. דרך פסלים. אך באותה העת בה ניחנתי בה חשתי בה דרך אותה הברית, ברית המילה. היא הגיעה בצינור פתוח לעילא של שנת תשובה ואני בעין כרם, מנגן בעוּד (oud) לעמק התימנים מקאם (maqām) עם שחר ומטייל התבודדות והזיות ביער בשבת, במקום להגיע לבית הכנסת לשחרית אותה קשה היה לי לסבול. את כל אותן שעות יפות של יום השבת לבלות בתוך בית הכנסת, לשבור את הגב שלי, החלש לעמידה וטוב להליכה ובקושי טוב לנענוע התפילה.
את עיקרי התובנה הזו, את ההגיון שלה, אני חש ומבין היום אך ורק דרך עבודת האמנות. דרך פסלים. אך באותה העת בה ניחנתי בה חשתי בה דרך אותה הברית, ברית המילה. היא הגיעה בצינור פתוח לעילא של שנת תשובה ואני בעין כרם, מנגן בעוּד (oud) לעמק התימנים מקאם (maqām) עם שחר ומטייל התבודדות והזיות ביער בשבת, במקום להגיע לבית הכנסת לשחרית אותה קשה היה לי לסבול. את כל אותן שעות יפות של יום השבת לבלות בתוך בית הכנסת, לשבור את הגב שלי, החלש לעמידה וטוב להליכה ובקושי טוב לנענוע התפילה.