לא. רק כך.
אוג 2024
את אותו ״תיאטרון״ ניסחתי כ ״מופע־תערוכה״ אשר כלל ארבע יסודות. ״רקיע״ הוא היסוד הראשון ״בו אני מתבונן ממרחק. הוא קשור לאהבה.הוא מרחב פוטנציאלי של תפישה. מרחב שרוצה ליצור אשליה של בידוד. הוא מספר על מרחקו מאיתנו, הצופים בו. הוא מבקש לפעול כמחזה שלא יתכן מבחינה פיזיקלית. לרקיע יש את הפוטנציאל לייצר אשליות מעוררות תקווה. אשליות של שלמות. ובשלמות יש נחת״. ״קרקע״ היא היסוד השני ״התבונה המעשית. מקום בו הצרכים מקבלים הכרה. היא מעורבבת בבטון. היא בית לצמח הטורף שחי תחת האדמה. זה הממתין בסבלנות לטרוף את החיים במחילות״. ״מוסיקה״ היא היסוד השלישי ״החומר האפל של החלל, אֲמוּנָה על המרקם של החישה. על הניווט האפקטיבי של הצופה (והיוצר) בזמן. על אף שאינה נראית, היא בעלת המסה הגדולה ביותר״. ו- ״קוד״ הוא היסוד הרביעי ״הפונקציה שהופכת ליסוד. משעתקת שגיאות בעל כורחה, מהדהדת אותם אחורה, משכפלת מקריות וגורמת לתאונות. התאונה אימננטית״.
באשר למוזיאון עצמו קבעתי אותו להיות ״תיאטרון ומצפה כוכבים״. כאשר את הכוכבים ואת השמש אני שואל איך להכניס לתוכו, ולמקם אותם באופן חסר, שזועק צעקה שקטה אל קהל לבוא אליו. הקהל נחוץ לו כקרדום להפעים בו חיים. מיניאטורה קוסמית שזקוקה לבני אדם כדי להתקיים.
אך הקונסטמפלציה התנסחה רק מספר חודשים אחרי שהנחתי, שלא לומר הזנחתי, את העבודה על אותה הצעה כי החלטתי להתמקד במציאות שהיא התכנית ובמידת החללים הפוטנציאלים שיעמדו לרשותי לתערוכת הגמר. זה היה עבורי רגע קשה. קבלת דין של התאמה למידות קטנות. ואני פניתי שוב לחשבון לא מתוק עם נפשי. מה לעזאזל אעשה בחלל כל כך קטן כמו הסטודיו שלי? ״כל מה שמתחת לאף אין לו ריח״ כתבתי במקום אחר. ואכן חשבון זה הצביע על מה שמתחת לאף, הפעילות הבסיסית ביותר של הקיום שלי, והיא הרהור. ובכן.
הקונסטמפלציה גדלה ומתעבה לכדי צורה ברורה, אך בראשיתה היא מקום־מופשט. אוסף של מודוסים מחשבתיים־נפשיים שתכליתם להתממש כמקום ממשי ומשותף, בו מונָּחות עובדות חלקיות, הדורשות את טוב ליבו של הצופה לכדי השלמתן. כלומר, פיתויים להשלמה, להפיכת הדבר לקונקרטי. הפיתוי מעורר דחף, הדחף מאיץ את הזמן, ההשלמה הולמת בנו לעצור לכדי קיבוע, גם אם זמני, של היחס בין הזמן לנפש.
בית המקדש [הסטודיו] הוא מקום ההתעבות וההתעברות של הקונסטמפלציה. תכלית כלל הפעולות, שלא מדעת או שמִּתת־דעת, היא להתמקם בקונסטמפלציה. למצוא בה מקום לפסלים, וכך למצוא גם אותה עצמה!
מקום בקונסטמפלציה הוא ״מופע של לוגיקה״ (an appearance of logic). כלומר, מובן שהוא מעבר למשמעות. אל המופע של הלוגיקה יש להמתין בסבלנות. הוא חמקמק. כמו ניצוצות על פני שטח. לעת עתה, לא נמצאה מסייעת אחרת להופעתו פרט לקפדנות עיקשת. ואהבה. מעבר לאנוכי.
פרקים ב׳ ו- ג׳ של הסדרה הם קונסטמפלציה מס׳ 1 ו- 2 בהתאמה.
באשר למוזיאון עצמו קבעתי אותו להיות ״תיאטרון ומצפה כוכבים״. כאשר את הכוכבים ואת השמש אני שואל איך להכניס לתוכו, ולמקם אותם באופן חסר, שזועק צעקה שקטה אל קהל לבוא אליו. הקהל נחוץ לו כקרדום להפעים בו חיים. מיניאטורה קוסמית שזקוקה לבני אדם כדי להתקיים.
אך הקונסטמפלציה התנסחה רק מספר חודשים אחרי שהנחתי, שלא לומר הזנחתי, את העבודה על אותה הצעה כי החלטתי להתמקד במציאות שהיא התכנית ובמידת החללים הפוטנציאלים שיעמדו לרשותי לתערוכת הגמר. זה היה עבורי רגע קשה. קבלת דין של התאמה למידות קטנות. ואני פניתי שוב לחשבון לא מתוק עם נפשי. מה לעזאזל אעשה בחלל כל כך קטן כמו הסטודיו שלי? ״כל מה שמתחת לאף אין לו ריח״ כתבתי במקום אחר. ואכן חשבון זה הצביע על מה שמתחת לאף, הפעילות הבסיסית ביותר של הקיום שלי, והיא הרהור. ובכן.
הקונסטמפלציה גדלה ומתעבה לכדי צורה ברורה, אך בראשיתה היא מקום־מופשט. אוסף של מודוסים מחשבתיים־נפשיים שתכליתם להתממש כמקום ממשי ומשותף, בו מונָּחות עובדות חלקיות, הדורשות את טוב ליבו של הצופה לכדי השלמתן. כלומר, פיתויים להשלמה, להפיכת הדבר לקונקרטי. הפיתוי מעורר דחף, הדחף מאיץ את הזמן, ההשלמה הולמת בנו לעצור לכדי קיבוע, גם אם זמני, של היחס בין הזמן לנפש.
בית המקדש [הסטודיו] הוא מקום ההתעבות וההתעברות של הקונסטמפלציה. תכלית כלל הפעולות, שלא מדעת או שמִּתת־דעת, היא להתמקם בקונסטמפלציה. למצוא בה מקום לפסלים, וכך למצוא גם אותה עצמה!
מקום בקונסטמפלציה הוא ״מופע של לוגיקה״ (an appearance of logic). כלומר, מובן שהוא מעבר למשמעות. אל המופע של הלוגיקה יש להמתין בסבלנות. הוא חמקמק. כמו ניצוצות על פני שטח. לעת עתה, לא נמצאה מסייעת אחרת להופעתו פרט לקפדנות עיקשת. ואהבה. מעבר לאנוכי.
פרקים ב׳ ו- ג׳ של הסדרה הם קונסטמפלציה מס׳ 1 ו- 2 בהתאמה.
הגעתי אל התואר השני באמנויות בבצלאל כדי לברר שאלות בסיסיות. למשל, במה אני עסוק. ובאיזה אופן. נדמה היה לי שהנה, אמתחתי מלאה, וכעת דרוש אינקובטור בו תנאים להתפתחות של מה שכעת אוכל לקרוא לו ״שיטה״ (system). נדמה היה לי שלא השכלתי להתמסר לשאלות בסיסיות במהלך הלימודים בבית הספר לתיאטרון חזותי (2017-2021). וַדָּאִי היה לי שלא הצלחתי למסך את הרעש והילדתותיות סביבי אלא לקראת הסוף ממש, בקיץ 2021. שם הנחתי את עבודת הגמר. חדר לבן ושקט עם ספסלים וספר (״אנו מחילות״, 2021) ושתי כנפיים מבד תכריך ביניהן צריך היה הצופה לעבור כדי להיכנס אל החדר. בד הכנפיים הללו ריככו את אור היום ביום, והחזירו את אור הפלורסנטים הלבנים פנימה אל החדר בלילה. היו אלה מבחינתי תנאים לישיבת שבעה לְבָנָה שמתוכן יתאפשר בוהק לָאֵבֶל.
אך הנחה זו רק הניחה שאלות. ואני ביקשתי לענות עליהן, גם אם אך ורק באופן אתי. או עקרוני. בפרט, ביקשתי להעמיק את ענייני עם ״צורה״ (form). ״צורה״ כהרחבה של צורה במוסיקה (למשל, סונטה או קנטטה) או בשירה (למשל, אלגיה או אפוס), באופן שאינו מוגבל אל מדיום מסוים או מבחינה מדיומלית.
הספר שהיה הגיבור של עבודת הגמר היה במובן זה צורה סינגולרית כי צורתו התאימה רק לו; היא הופיעה מתוך חומר (או ״תוכן״), ולא הונחה תחילה כמסגרת עבודה. במובן זה היא ״נוצרה״. והיווצרותה היתה כרוכה באופן עבודה מסויים שכלל עריכה וכתיבה כל העת. כך שכל חומר חדש שנכנס אל ה- ״צורה הנוכחית״ היווה מסה שפירקה את המערכת מצורתה עקב השפעות כְּבִידָה. במקרה זה לצורה היה כיוון, ״קדימה״. צורה שלה קשר קלוש עם פרטיטה (partita), כלומר, יצירה לכלי סולו בכמה פרקים. כאשר במקרה של הספר, הכלי הוא הקול שלי.
על כל מקרה אני ביקשתי להרחיב את השאלה אודות צורה באופן שהולם את מה שאני עושה, או מבקש לעשות. כזה שיכול להיות בו מקום פעיל לשלל התשוקות שלי. בעבר חשבתי ברוב עוונותיי שיהיה זה התיאטרון. היה זה בטרם הבנתי כמה חשוב לי שיהיה מקום לחזור אליו. מקום עם ״זמן חומרי״, לא ״זמן הצגה״. ״מיצב״ הוא במובן זה לא־צורה, אלא מושג שמתפקד כמכבסה ולא מצאתי בו כל תועלת עבורי, וזאת על אף מאמץ כנה לעשות כן.
המושג שטבעתי כמה חודשים אחר כך הוא ״קוֹנְסְטֶמְפְּלַצְיׇה״. הלחמה של המילה ״קונסטלציה״ (constellation): קבוצת כוכבים שהיא חלק ממפת השמיים (ישנן 88 קונסטלציות בסה״כ), והמילה קונטמפלציה (contempllation): הרהור, תהיה, התבוננות. קוֹנְסְטֶמְפְּלַצְיׇה היא אם כן ״מערכת הרהורים״.
הדרך אל הקונסטמפלציה בהחלט עברה דרך עיסוק ב- ״תיאטרון״. בתחילת התכנית בחנתי מחדש את ״התיאטרון״ כחלק מפיתוח של הצעה קונקרטית למוזיאון בת־ים. זאת מבלי שאף אחד הזמין אותה וודאי ללא כל קשר למעמדי האנונימי בשדה האמנות המקומי. היה זה בגין חלל המוזיאון שהיה ועדיין מפעיל אותי.
אך הנחה זו רק הניחה שאלות. ואני ביקשתי לענות עליהן, גם אם אך ורק באופן אתי. או עקרוני. בפרט, ביקשתי להעמיק את ענייני עם ״צורה״ (form). ״צורה״ כהרחבה של צורה במוסיקה (למשל, סונטה או קנטטה) או בשירה (למשל, אלגיה או אפוס), באופן שאינו מוגבל אל מדיום מסוים או מבחינה מדיומלית.
הספר שהיה הגיבור של עבודת הגמר היה במובן זה צורה סינגולרית כי צורתו התאימה רק לו; היא הופיעה מתוך חומר (או ״תוכן״), ולא הונחה תחילה כמסגרת עבודה. במובן זה היא ״נוצרה״. והיווצרותה היתה כרוכה באופן עבודה מסויים שכלל עריכה וכתיבה כל העת. כך שכל חומר חדש שנכנס אל ה- ״צורה הנוכחית״ היווה מסה שפירקה את המערכת מצורתה עקב השפעות כְּבִידָה. במקרה זה לצורה היה כיוון, ״קדימה״. צורה שלה קשר קלוש עם פרטיטה (partita), כלומר, יצירה לכלי סולו בכמה פרקים. כאשר במקרה של הספר, הכלי הוא הקול שלי.
על כל מקרה אני ביקשתי להרחיב את השאלה אודות צורה באופן שהולם את מה שאני עושה, או מבקש לעשות. כזה שיכול להיות בו מקום פעיל לשלל התשוקות שלי. בעבר חשבתי ברוב עוונותיי שיהיה זה התיאטרון. היה זה בטרם הבנתי כמה חשוב לי שיהיה מקום לחזור אליו. מקום עם ״זמן חומרי״, לא ״זמן הצגה״. ״מיצב״ הוא במובן זה לא־צורה, אלא מושג שמתפקד כמכבסה ולא מצאתי בו כל תועלת עבורי, וזאת על אף מאמץ כנה לעשות כן.
המושג שטבעתי כמה חודשים אחר כך הוא ״קוֹנְסְטֶמְפְּלַצְיׇה״. הלחמה של המילה ״קונסטלציה״ (constellation): קבוצת כוכבים שהיא חלק ממפת השמיים (ישנן 88 קונסטלציות בסה״כ), והמילה קונטמפלציה (contempllation): הרהור, תהיה, התבוננות. קוֹנְסְטֶמְפְּלַצְיׇה היא אם כן ״מערכת הרהורים״.
הדרך אל הקונסטמפלציה בהחלט עברה דרך עיסוק ב- ״תיאטרון״. בתחילת התכנית בחנתי מחדש את ״התיאטרון״ כחלק מפיתוח של הצעה קונקרטית למוזיאון בת־ים. זאת מבלי שאף אחד הזמין אותה וודאי ללא כל קשר למעמדי האנונימי בשדה האמנות המקומי. היה זה בגין חלל המוזיאון שהיה ועדיין מפעיל אותי.