לא. רק כך.
אוג 2024
למזלי, שני המורים הראשונים שלי לתיאורית מוסיקה היו אנשי ״לא״ גדולים. אך הרבה מורים מאז לא ראו אותה בעין יפה. הם לא הפסיקו לשאול ״אבל מה כן?״ ואני לא ידעתי לענות. כך עוד זמן רב לקח עד אשר את המילה לא הפכתי לחיובית ביודעין. כזו שדוחפת לפניה רצון בחיים; שמניחה לְפָנַי ״אפשרות של פעולה״; מייצרת קו מתאר רב־מימדי, מסגרת של תנאים לעבודה; הבחנה בין מה שבפנים למה שבחוץ. פוטנציאל של קדושה להופיע, מתוך הגבלה ומניעה.
משמצאתי שבסופה של סדרת ״לא כך״ עלול להופיע ״רק כך״. חייכתי. הנה, תחילתה של ״עובדה״. הנה הטעם בלא. מצאתי שבמרווח שבין ״לא״ ל- ״פעולה״ מוצעת ״פעילות רוחנית״ (סטטית): הרהור (התבוננות). קונטמפלציה (contemplation). היחסים הללו, ״לא – הרהור – פעולה״ הם עבורי אוויר לנשימה.
הקמתה של תערוכה הגמר נפרשָׂה על פני חמישה שבועות, מבחינתי היה זה זמן מועט. קדמו לה שנה וחצי של רווחת עבודה גדולה. כך נדרשתי להאיץ. האצה מבחינתי כרוכה בהרבה מאוד ״לא״ ומהר. מתוכם הולכים איתי הלאה לפחות שניים. כאלה שנדמה שהם עקרוניים. או לכל הפחות פעילים.
״לא הצבה״. אלא הנחה. הפעולה הראשונה עבורי היא הנחה. אני מניח אובייקטים. כך הם נקבעים. על ידי כח הכבידה, לא ברגים. וכך הם גם משתנים, על ידי תנועה, הזזה. מה שמונח יכול לזוז. אך לא בלי מחיר. התזוזה היא מסוכנת. דברים יכולים להישבר. פגם עלול להופיע. למעשה, כפי שהתברר בהקמה שוב ושוב, הפגם חייב להופיע, אך לא בכוונה. לא מפאת עצלות. לכן חווית הפספוס היא בלתי נמנעת.
המילה ״הנחה״ היא גם יפה יותר בעיניי, היא מאפשרת רכות גם למסה הגדולה ביותר. וקולה עשיר יותר שהרי היא משתמעת פעמיים: הַפֹּעַל, להניח משהו - ״השמת דבר במקום״ - למשל, אובייקט. כמו גם משמעותה ״השערה״ (assumption, hypothesis). כי עבורי, פסל מתפקד בשני האופנים הללו: הראשון הוא למצוא את מקומו. והשני הוא להוות השערה. השערה היא (תמיד) הצעה ולעיתים תחילתה של עובדה. זאת להבדיל מהצבה של ערך בנוחסה.
״לא לגעת״ מניח לפני את אפשרות של תנועה סביב, בהיקף. תנועה המאפשרת להבחין בצורה. יש בה הגיון ארוטי. לא פורנוגרפי. היגיון שנוגע בְּמִידה.
משמצאתי שבסופה של סדרת ״לא כך״ עלול להופיע ״רק כך״. חייכתי. הנה, תחילתה של ״עובדה״. הנה הטעם בלא. מצאתי שבמרווח שבין ״לא״ ל- ״פעולה״ מוצעת ״פעילות רוחנית״ (סטטית): הרהור (התבוננות). קונטמפלציה (contemplation). היחסים הללו, ״לא – הרהור – פעולה״ הם עבורי אוויר לנשימה.
הקמתה של תערוכה הגמר נפרשָׂה על פני חמישה שבועות, מבחינתי היה זה זמן מועט. קדמו לה שנה וחצי של רווחת עבודה גדולה. כך נדרשתי להאיץ. האצה מבחינתי כרוכה בהרבה מאוד ״לא״ ומהר. מתוכם הולכים איתי הלאה לפחות שניים. כאלה שנדמה שהם עקרוניים. או לכל הפחות פעילים.
״לא הצבה״. אלא הנחה. הפעולה הראשונה עבורי היא הנחה. אני מניח אובייקטים. כך הם נקבעים. על ידי כח הכבידה, לא ברגים. וכך הם גם משתנים, על ידי תנועה, הזזה. מה שמונח יכול לזוז. אך לא בלי מחיר. התזוזה היא מסוכנת. דברים יכולים להישבר. פגם עלול להופיע. למעשה, כפי שהתברר בהקמה שוב ושוב, הפגם חייב להופיע, אך לא בכוונה. לא מפאת עצלות. לכן חווית הפספוס היא בלתי נמנעת.
המילה ״הנחה״ היא גם יפה יותר בעיניי, היא מאפשרת רכות גם למסה הגדולה ביותר. וקולה עשיר יותר שהרי היא משתמעת פעמיים: הַפֹּעַל, להניח משהו - ״השמת דבר במקום״ - למשל, אובייקט. כמו גם משמעותה ״השערה״ (assumption, hypothesis). כי עבורי, פסל מתפקד בשני האופנים הללו: הראשון הוא למצוא את מקומו. והשני הוא להוות השערה. השערה היא (תמיד) הצעה ולעיתים תחילתה של עובדה. זאת להבדיל מהצבה של ערך בנוחסה.
״לא לגעת״ מניח לפני את אפשרות של תנועה סביב, בהיקף. תנועה המאפשרת להבחין בצורה. יש בה הגיון ארוטי. לא פורנוגרפי. היגיון שנוגע בְּמִידה.
אני עובד עם המילה ״לא״. אימי ככל הנראה היתה מעידה שלאו דווקא מרצוני. הרי כך התחילו הדברים, ב- ״לא לצאת ממנה״ שלא מרצוני. חבל הטבור הוא שלפף וכבל אותי אליה ואני נותרתי זמן שכמעט היה ארוך מדי רק כמעט מגיח בין חלציה. כך לידתי כמעט הסתיימה במוות. ומשלא הסתיימה במוות הזהירו הרופאים מפני חיי: הפרעות ליקויים פגמים ומומים. אך אימי לא התרגשה. יש לה יכולות הדחקה לעילא. או שמא פשוט התברכה בראיית הנולד.
ה- ״לא״ השכיח בשנים הראשונות של חיי, היה ״לא בא״. למשל לפנות בוקר על פתח הדלת ביציאה אל הדרך לאילת הראל מתיישב על הרצפה ואומר ״אני לא בא״. וזאת לאחר ימים של ארגון והכנות לקראת מחנה־חוף משפחה מורחבת וגדולה. ומדוע לא? ככה. בחיי שאני לא זוכר מדוע חוץ מככה. והלואי והייתי מוצא משמעות בסיטואציות מעין אלו שהיו שכיחות בילדותי. בעבר כמו היום אני מסכם אותן בכך שפשוט הייתי ילד חרא.
אותם לא-ים ילדותיים היו ״שליליים״. כאלו ששללו במפורש משהו ממישהו ואף הסבו נזק. עם השנים והתפתחות הנטיות הרפלקסיביות, אותו ״לא״ עיקש שלי הפך בתוכי מושא לשיפוט עצמי מחמיר. כה מחמיר שכמעט והרגתי אותי בעצמי. שנים רבות, הייתי קל לשפוט אותו. לרגע לא טרחתי להרהר בו. לבחון את טיבו ואת כוחו. את ההכרחיות שלו.
למשך כמה שנים שיפוט זה שכח. שנים של לימוד מתמטיקה. היא שלימדה אותי את הטעם הראשון של לא שהיה נקי מכל אשמה. הלא הוא ה- ״לא המוחלט״. ״לא״ שהיה קריאה כנגד הופעתה של שגיאה לוגית, של שגיאת הוכחה. זאת מתוך הכרה ואמונה בשלמות האקסיומות. אך ברגע מסוים של עצב חודשים אחרי שנרגעתי מפרידה כואבת מבת־זוג, תהיתי מה ל- ״לא״ הזה ולעצב שאותו אני חש. מה ל- ״לא״ הזה ולנפש שלי? היה זה לפני שהחלו ניסיונותיי להכיר את הרוח.
התהיה הזו הופיעה זמן לא רב אחרי שפרופ׳ רון הולצמן, הניח את הגיר אחרי שסיים מהלך הוכחה ארוך שדרש קורס שלם בלוגיקה למשפט אי השלמות השני של גדל (Gödel). לפתע התברר מול עיני גבול למה שניתן לעשות עם לוגיקה פורמלית והתאכזבתי עמוקות. התברר שגם המלכה של המדעים פגמים מהותיים בה, ואותה נחמה במעמדה המוחלט והנצחי שהביא אותי לחסות בה, התערערה. מה שעירפל את התחושה בכל אותן שנים שיש יותר מדי עוד שכלל לא בהשגתה התפוגג.
למיטב הבנתי הצעדים הראשונים שלי אל אמנות החלו שם. זמן לא רב לאחר מיכן שמעתי לראשונה את באך. היה מה שהיה שהביא אותי למצוא את התווים לאשר שמעתי במאגר המקוון IMSLP, הרי שהיטה את גורלי לטובה. בתווים הללו מצאתי הוכחה מסוג אחר. כזו שהלמה ועוררה את הלכי נפשי שלי. לכן לא יכולתי שלא לדרוש בה. ללמוד אותה. וכך עשיתי. עד היום כך אני עושה.
ה- ״לא״ השכיח בשנים הראשונות של חיי, היה ״לא בא״. למשל לפנות בוקר על פתח הדלת ביציאה אל הדרך לאילת הראל מתיישב על הרצפה ואומר ״אני לא בא״. וזאת לאחר ימים של ארגון והכנות לקראת מחנה־חוף משפחה מורחבת וגדולה. ומדוע לא? ככה. בחיי שאני לא זוכר מדוע חוץ מככה. והלואי והייתי מוצא משמעות בסיטואציות מעין אלו שהיו שכיחות בילדותי. בעבר כמו היום אני מסכם אותן בכך שפשוט הייתי ילד חרא.
אותם לא-ים ילדותיים היו ״שליליים״. כאלו ששללו במפורש משהו ממישהו ואף הסבו נזק. עם השנים והתפתחות הנטיות הרפלקסיביות, אותו ״לא״ עיקש שלי הפך בתוכי מושא לשיפוט עצמי מחמיר. כה מחמיר שכמעט והרגתי אותי בעצמי. שנים רבות, הייתי קל לשפוט אותו. לרגע לא טרחתי להרהר בו. לבחון את טיבו ואת כוחו. את ההכרחיות שלו.
למשך כמה שנים שיפוט זה שכח. שנים של לימוד מתמטיקה. היא שלימדה אותי את הטעם הראשון של לא שהיה נקי מכל אשמה. הלא הוא ה- ״לא המוחלט״. ״לא״ שהיה קריאה כנגד הופעתה של שגיאה לוגית, של שגיאת הוכחה. זאת מתוך הכרה ואמונה בשלמות האקסיומות. אך ברגע מסוים של עצב חודשים אחרי שנרגעתי מפרידה כואבת מבת־זוג, תהיתי מה ל- ״לא״ הזה ולעצב שאותו אני חש. מה ל- ״לא״ הזה ולנפש שלי? היה זה לפני שהחלו ניסיונותיי להכיר את הרוח.
התהיה הזו הופיעה זמן לא רב אחרי שפרופ׳ רון הולצמן, הניח את הגיר אחרי שסיים מהלך הוכחה ארוך שדרש קורס שלם בלוגיקה למשפט אי השלמות השני של גדל (Gödel). לפתע התברר מול עיני גבול למה שניתן לעשות עם לוגיקה פורמלית והתאכזבתי עמוקות. התברר שגם המלכה של המדעים פגמים מהותיים בה, ואותה נחמה במעמדה המוחלט והנצחי שהביא אותי לחסות בה, התערערה. מה שעירפל את התחושה בכל אותן שנים שיש יותר מדי עוד שכלל לא בהשגתה התפוגג.
למיטב הבנתי הצעדים הראשונים שלי אל אמנות החלו שם. זמן לא רב לאחר מיכן שמעתי לראשונה את באך. היה מה שהיה שהביא אותי למצוא את התווים לאשר שמעתי במאגר המקוון IMSLP, הרי שהיטה את גורלי לטובה. בתווים הללו מצאתי הוכחה מסוג אחר. כזו שהלמה ועוררה את הלכי נפשי שלי. לכן לא יכולתי שלא לדרוש בה. ללמוד אותה. וכך עשיתי. עד היום כך אני עושה.