לא. רק כך.
אוג 2024
על כל מקרה לא בגלל אילו ואני מזכיר אותה כאן בקשר לפרטיטורה הזאת כדלהלן: היא כמעט ולא מכילה מידע. וזמן מה לקח להבין מדוע אני מסרב להעמיס עליה. או אז הבנתי את הייחודיות שלה. הרי כתבתי אותה לדן, למקום הזה שהוא ״הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה״, ולשקט של הערב, לאחרי הרעש של היום.
כך היכה בי שהמידע לא נעדר, אלא שוכן קודם כל בפסלים. וביננו. בין מורה ותלמיד שבבוא העת הפכו לחברים. ובבוא הזמן הפכו בסמיכות להורים בפעם הראשונה. שעות כה רבות של שיחות וביצוע (נגינה), הם הרבה מידע. אך זהו מידע שמקודד בגוף ובנפש. לא על דף. אין לו אותיות. כל אלו חלק מהפרטיטורה והיא איננה מוגבלת לתוכן הדף. היא עוד גֶּרֶם בקונסטמפלציה, ולכן משתתפת בשדה הכבידה שלה.
כך התברר לי עוד נדבך בהגיון הפרטי של הקמת המקום הזה שהוא ״הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה״. עבדתי קשה מאוד על הפסלים כדי שאוכל לכתוב אך מעט. פרטיטורה שלא בכוונה תחילה. פרטיטורה שהתארגנה מתוך פעולות; שהופיעה ונשמעה לאחר מעשה. במובן זה יש מידה של כפירה במסורת של מלחינים. כפירה שהיא היפוך סדרים. אני פניתי הרחק ממתמטיקה והרחק מקומפוזיציה מהסיבה שהקיום בדל״ת אמות אך ורק עם מחברת נדמה היה לי כגיהנום. בעוד שהדמיון הוא הוא שהוליך פנימה אל התחומים הללו, היעדר הגוף כחלק אינטגרלי בפרקטיקה שלהם הוא שאותת לי להמשיך הלאה מתוך חוסר שהרגיש מהותי. שאני אינני במקומי.
והרי שיש בכל זאת גם כפירה במסורת של פַּסלים. לא די לי כל הזמן בפסלים דוממים. ולא די בהם עומדים יחידים. אני מבקש להם מקום וסביבם עוד פסלים. מקום עם תכונות סונוריות שמדי פעם מפֵרות את השקט. כך נוצר ״מודוס של שקט״, הוא שקט מסוים. תחושת הקדושה תמיד קשורה במודוס של שקט. השקט הוא שהוליך את עיניי בין המראות החזותיים של קתדרלת קלן. אך מודוס זה מושפע גם משקט נפשם של הכהנים.
מדי יום בעזרה הגדולה, ערכתי שלושה טקסים. טקס אחד היה המעבר בין יום ללילה, והתבצע בדקות האחרונות של האור בכל יום. במהלכו מופרדות נורות הפלורסנט־לד מגופן בתקרה ומונחות בתוך הפסל ״נשיקה א׳״ שנמצא במרכז המקום. לאחר ההפרדה, מפסיקים את קול היום בפסל ״הקולות״. ומיד מפעילים את קול הלילה. כל זאת נעשה דרך הרשת הציבורית של הבנין (wi-fi), בעזרת קוד שכתבתי כדי לתקשר בין המק שלי, שהוא מחשב גדול, וה- Pi שהוא מחשב קטן וחלק מהפסל ״הקולות״. כך המטוס, שנשמע מ- ״הקולות״ במהלך היום המשיך הלאה אל הרקיע ובמקומו נשמעו לסירוגין ״First Cello No. Two | Bi Cluster״ ו- ״Quasi - Still״ לסירוגין וביניהם דקות של שקט. טקס שני, היה סגירת המקום. הורדת מפסק החשמל ובָּאַחַת דוממות מערכות האור והקול, הקשבה לשקט, יציאה החוצה ונעילה. טקס שלישי היה טקס הפתיחה. נקיון הרצפה, לרבות פינות בהיקף, מתיחה וסידור הכבלים, חיבור נורות הפלורסנט־לד בחזרה אל גופן, הפעלת המערכות והאורות ולבסוף פתיחת המקום לקהל.
אלו היו עבורי משכים שחייבו אותי לשקט־נפשי. זמן בו הייתי מוכרח, ככהן המקום, להיות נוכח ולהירגע. כה חששתי שהפסלים ירגישו ויתקלקו מסערת הרגשות שהיא תערוכת גמר. לעצמי חשבתי, הנה, שנתיים עבודה ובשביל מה? ליצור מקום בו אוכל לשרת בלב שלם. בו אהיה מוכרח להתמסר אל פעולה טכנית פשוטה שלה תכלית מומצאת וברורה.
כך היכה בי שהמידע לא נעדר, אלא שוכן קודם כל בפסלים. וביננו. בין מורה ותלמיד שבבוא העת הפכו לחברים. ובבוא הזמן הפכו בסמיכות להורים בפעם הראשונה. שעות כה רבות של שיחות וביצוע (נגינה), הם הרבה מידע. אך זהו מידע שמקודד בגוף ובנפש. לא על דף. אין לו אותיות. כל אלו חלק מהפרטיטורה והיא איננה מוגבלת לתוכן הדף. היא עוד גֶּרֶם בקונסטמפלציה, ולכן משתתפת בשדה הכבידה שלה.
כך התברר לי עוד נדבך בהגיון הפרטי של הקמת המקום הזה שהוא ״הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה״. עבדתי קשה מאוד על הפסלים כדי שאוכל לכתוב אך מעט. פרטיטורה שלא בכוונה תחילה. פרטיטורה שהתארגנה מתוך פעולות; שהופיעה ונשמעה לאחר מעשה. במובן זה יש מידה של כפירה במסורת של מלחינים. כפירה שהיא היפוך סדרים. אני פניתי הרחק ממתמטיקה והרחק מקומפוזיציה מהסיבה שהקיום בדל״ת אמות אך ורק עם מחברת נדמה היה לי כגיהנום. בעוד שהדמיון הוא הוא שהוליך פנימה אל התחומים הללו, היעדר הגוף כחלק אינטגרלי בפרקטיקה שלהם הוא שאותת לי להמשיך הלאה מתוך חוסר שהרגיש מהותי. שאני אינני במקומי.
והרי שיש בכל זאת גם כפירה במסורת של פַּסלים. לא די לי כל הזמן בפסלים דוממים. ולא די בהם עומדים יחידים. אני מבקש להם מקום וסביבם עוד פסלים. מקום עם תכונות סונוריות שמדי פעם מפֵרות את השקט. כך נוצר ״מודוס של שקט״, הוא שקט מסוים. תחושת הקדושה תמיד קשורה במודוס של שקט. השקט הוא שהוליך את עיניי בין המראות החזותיים של קתדרלת קלן. אך מודוס זה מושפע גם משקט נפשם של הכהנים.
מדי יום בעזרה הגדולה, ערכתי שלושה טקסים. טקס אחד היה המעבר בין יום ללילה, והתבצע בדקות האחרונות של האור בכל יום. במהלכו מופרדות נורות הפלורסנט־לד מגופן בתקרה ומונחות בתוך הפסל ״נשיקה א׳״ שנמצא במרכז המקום. לאחר ההפרדה, מפסיקים את קול היום בפסל ״הקולות״. ומיד מפעילים את קול הלילה. כל זאת נעשה דרך הרשת הציבורית של הבנין (wi-fi), בעזרת קוד שכתבתי כדי לתקשר בין המק שלי, שהוא מחשב גדול, וה- Pi שהוא מחשב קטן וחלק מהפסל ״הקולות״. כך המטוס, שנשמע מ- ״הקולות״ במהלך היום המשיך הלאה אל הרקיע ובמקומו נשמעו לסירוגין ״First Cello No. Two | Bi Cluster״ ו- ״Quasi - Still״ לסירוגין וביניהם דקות של שקט. טקס שני, היה סגירת המקום. הורדת מפסק החשמל ובָּאַחַת דוממות מערכות האור והקול, הקשבה לשקט, יציאה החוצה ונעילה. טקס שלישי היה טקס הפתיחה. נקיון הרצפה, לרבות פינות בהיקף, מתיחה וסידור הכבלים, חיבור נורות הפלורסנט־לד בחזרה אל גופן, הפעלת המערכות והאורות ולבסוף פתיחת המקום לקהל.
אלו היו עבורי משכים שחייבו אותי לשקט־נפשי. זמן בו הייתי מוכרח, ככהן המקום, להיות נוכח ולהירגע. כה חששתי שהפסלים ירגישו ויתקלקו מסערת הרגשות שהיא תערוכת גמר. לעצמי חשבתי, הנה, שנתיים עבודה ובשביל מה? ליצור מקום בו אוכל לשרת בלב שלם. בו אהיה מוכרח להתמסר אל פעולה טכנית פשוטה שלה תכלית מומצאת וברורה.
ההכשרה הראשונה שביקשתי לי באמנויות היתה קומפוזיציה (״מוסיקלית״). נטיותיי כעלם בן עשרים ושבע הביאו אותי מהר אל המלחינים שמעסיקים אותי כרוחות רפאים עד היום. העיקריים בהם הם י.ס. באך (J.S. Bach, 1685-1750) ו- י. קסנאקיס (Iannis Xenakis, 1922-2001). הביצועים של יצירות של באך הם המוסיקה שאני מאזין לה רוב הזמן בו אני מאזין למוסיקה. כמו ברגע זה ממש בו מנגן ארגון לפסנתר של קנטטה BWV 159, שמה ״Sehet, wir gehn hinauf gen Jerusalem״. אני כמעט ולא מאזין לביצועים של יצירות של קסנאקיס, אך הפרטיטורות שלו כל הזמן איתי, צרובות לרקע החזיונות שלי.
המקום שהוא ״הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה״ כלל פרטיטורה כזו. כתבתי אותה למי שהיה המורה שלי לצ׳לו בשנים 2019-2021, מאסטרו דן ויינשטיין. הפרטיטורה הוצבה תיכף מימין בכניסה למקום, מקופלת בתוך מחברת השרטוטים של המקום. בדומה לקסנאקיס, גם אני מבין את עבודת ההלחנה כיצירת ארכיטקטורה לביצוע, הניתנת לטוב ליבם וכשרונם של מבצעים. זוהי ארכיטקטורה מפורטת, מדוייקת ומופשטת שלא ניתנת להבנה מלאה, אלא על ידי פעולה. אני לא אוהב ולא מקבל את המושג השגור ״פרשנות המבצע״. המבצע קובע עובדה. העובדה אדישה לפרשנות. ״עובדת ביצוע״ נקבעת בזמן, מתוך התכוונות ששואפת להיות שלמה (טוטאלית); לכרוך את הכתוב, ואת ערכי המבצע לכדי ״ערך אפקטיבי״, מידה חושית כנגד מידה לוגית. כך המבצע משלים את העובדה החלקית שהיא הפרטיטורה.
בדומה לקסנאקיס, גם אני מוצא את הכשרתי המתמטית לעזר רב ביצירת הארכיטקטורה הזו. בשונה מקסנאקיס, אני לעת עתה לא מוצא הכרח בשימוש מפורש באופרטורים מתמטיים בתוך היצירה עצמה. למעשה אני עדיין מופתע ומתרגש מעצם שובה הלא צפוי של ה- ״מתמטיקה״ אל תוך עבודתי. הרי השתמשתי באופרטורים כאלו בעבר, בעיקר בכאלה שקשורים בייצור ״אקראיות״. היה זה בטרם קניתי את דעתי האסתטית. ועל כן מדובר היה במשחקים קומבינטוריים של אפשרויות טכניות ללא רוח. בטכנאות, לא בקומפוזיציה. זה היה מצבי ההתפתחותי בשנים בהם ביקשתי לעצמי הכשרה של מלחין אצל מספר מורים. הראשון בהם היה המלחין אריק שפירא. אריק הסכים שאצטרף לשיעורי ההרמוניה והקונטרפונקט שלו באוניברסיטת חיפה כשומע חופשי, בעודי תלמיד למדעי המחשב בשנתי האחרונה בטכניון.
היה וטרם שמעתי, עשיתי את שיעורי הבית כפעולת חשבון לוגי המערב אך ורק את חוש הראיה. כלומר, בנוסף על ההגיון הטהור, המופשט, היה מעורב גם שיקול גרפי בפתרונות שלי לתרגילים בהרמוניה וקונטרפונקט. היעדר מעורבות של שמיעה במלאכה הותיר אותה תלושה מהאסטתי. המורה השני שלי, יובל שפירא, שלא קשור משפחתית לאריק, איתו למדתי באופן פרטני, הבין מהר את הפער הצורם הזה, והיה הראשון ללמד אותי לשמוע את הכתוב כאשר מסביב יש שקט. העבודה באותה תקופה היא שכוננה את המודוס הנפשי והגופני של הקשבה כפי שאני מבין אותו עד היום. אך הוא התרחב להקשבה גם לַנִּרְאֶה. למרקמים וחומרים.
אחד התחומים האהובים עלי במתמטיקה הוא תורת האינפורמציה. בדומה לאהבות אחרות, זה כלל לא קשור לבקיאות יוצאת דופן בתורה. אלא היקסמות מעצם שמה, מהבעיות שהיא עוסקת בה. מהאופן שבו הן מתנסחות דרכה. אך לא כלוגיקה גרידא. ולא כפואטיקה. ולא כתועלת לשלום העולם. וזאת על אף שכל אילו ישנם גם ישנם בה. הרי תורת האינפורמציה מהווה את הבסיס התיאורטי לייעול של אחסון ותקשורת מידע באופן פיזי, ולאילו השלכות סביבתיות דרמטיות.
המקום שהוא ״הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה״ כלל פרטיטורה כזו. כתבתי אותה למי שהיה המורה שלי לצ׳לו בשנים 2019-2021, מאסטרו דן ויינשטיין. הפרטיטורה הוצבה תיכף מימין בכניסה למקום, מקופלת בתוך מחברת השרטוטים של המקום. בדומה לקסנאקיס, גם אני מבין את עבודת ההלחנה כיצירת ארכיטקטורה לביצוע, הניתנת לטוב ליבם וכשרונם של מבצעים. זוהי ארכיטקטורה מפורטת, מדוייקת ומופשטת שלא ניתנת להבנה מלאה, אלא על ידי פעולה. אני לא אוהב ולא מקבל את המושג השגור ״פרשנות המבצע״. המבצע קובע עובדה. העובדה אדישה לפרשנות. ״עובדת ביצוע״ נקבעת בזמן, מתוך התכוונות ששואפת להיות שלמה (טוטאלית); לכרוך את הכתוב, ואת ערכי המבצע לכדי ״ערך אפקטיבי״, מידה חושית כנגד מידה לוגית. כך המבצע משלים את העובדה החלקית שהיא הפרטיטורה.
בדומה לקסנאקיס, גם אני מוצא את הכשרתי המתמטית לעזר רב ביצירת הארכיטקטורה הזו. בשונה מקסנאקיס, אני לעת עתה לא מוצא הכרח בשימוש מפורש באופרטורים מתמטיים בתוך היצירה עצמה. למעשה אני עדיין מופתע ומתרגש מעצם שובה הלא צפוי של ה- ״מתמטיקה״ אל תוך עבודתי. הרי השתמשתי באופרטורים כאלו בעבר, בעיקר בכאלה שקשורים בייצור ״אקראיות״. היה זה בטרם קניתי את דעתי האסתטית. ועל כן מדובר היה במשחקים קומבינטוריים של אפשרויות טכניות ללא רוח. בטכנאות, לא בקומפוזיציה. זה היה מצבי ההתפתחותי בשנים בהם ביקשתי לעצמי הכשרה של מלחין אצל מספר מורים. הראשון בהם היה המלחין אריק שפירא. אריק הסכים שאצטרף לשיעורי ההרמוניה והקונטרפונקט שלו באוניברסיטת חיפה כשומע חופשי, בעודי תלמיד למדעי המחשב בשנתי האחרונה בטכניון.
היה וטרם שמעתי, עשיתי את שיעורי הבית כפעולת חשבון לוגי המערב אך ורק את חוש הראיה. כלומר, בנוסף על ההגיון הטהור, המופשט, היה מעורב גם שיקול גרפי בפתרונות שלי לתרגילים בהרמוניה וקונטרפונקט. היעדר מעורבות של שמיעה במלאכה הותיר אותה תלושה מהאסטתי. המורה השני שלי, יובל שפירא, שלא קשור משפחתית לאריק, איתו למדתי באופן פרטני, הבין מהר את הפער הצורם הזה, והיה הראשון ללמד אותי לשמוע את הכתוב כאשר מסביב יש שקט. העבודה באותה תקופה היא שכוננה את המודוס הנפשי והגופני של הקשבה כפי שאני מבין אותו עד היום. אך הוא התרחב להקשבה גם לַנִּרְאֶה. למרקמים וחומרים.
אחד התחומים האהובים עלי במתמטיקה הוא תורת האינפורמציה. בדומה לאהבות אחרות, זה כלל לא קשור לבקיאות יוצאת דופן בתורה. אלא היקסמות מעצם שמה, מהבעיות שהיא עוסקת בה. מהאופן שבו הן מתנסחות דרכה. אך לא כלוגיקה גרידא. ולא כפואטיקה. ולא כתועלת לשלום העולם. וזאת על אף שכל אילו ישנם גם ישנם בה. הרי תורת האינפורמציה מהווה את הבסיס התיאורטי לייעול של אחסון ותקשורת מידע באופן פיזי, ולאילו השלכות סביבתיות דרמטיות.