לא. רק כך.
אוג 2024
חשבתי אולי יש לפנות אל דקארט ל- ״מאמר על המתודה״ כדי להבין מדוע אני כועס. להרחיב בעניין הספק שמוטל במחשבה כועסת. אך נותרתי כועס. לְספֵק ולפסל אין דבר במשותף. הפסל הוא עובדתי. לא ספקני. ועם זאת, לא נראה לי שהוא מספק ודאות. אלא את האפשרות להשלמה.
כאשר אני מבחין בניצוצות מתודולוגיות אצלי, אני חש את ההנאה באפשרות של בטלת־עדן רוחנית ופיזית. זה הכל, הנה מצאת, וכעת עשה עוד! אך אינני יכול. אני חלש מול האפשרות של לעשות אחרת, וההפתעה האפשרית שלצידה. אם ירמוז אדם לַמֵּתוֹדוֹלוֹגִיּוֹת בעבודתי, מיד אשים פְּעָמַי מהר אל הַאֻרְווֹת כדי לנקות את שיטתי (system) מחשש שנרדמתי.
״קפדנות עיקשת״ היא מבחינתי מוטו שהוא שאלה פעילה: קפדנות על מה? כאמור, אין הלכה ברורה. ואין מתודולוגיה. ועל כן אין גם החמרה ברורה, ואין נקודת עצירה ברורה. אני פועל מתוך כוונה שמהאובייקט תופענה ניצוצות של התשובה לשאלה ״על מה״; ניצוצות תשובה שהן מסוימת אך ורק לו. תשובה שתהיה לתובנה שאינני יכול להעביר הלאה, לפסל הבא אחריו או זה שמתהווה לצידו. כזו שעל אף שהופיעה וישנה מכריחה להתחיל מחדש. ללא כל לקח. להעביר לקח מפסל אל פסל משמע להתחיל כבר עם רְבָב (שֻׁמָּן).
משהופיע רמז ל- ״על מה״, מתעוררת השאלה ״לכדי איזו מידה?״. מציאת מידה דורשת עיקשות, ולכן קשורה בזמן ובנפש. היא כרוכה בהתמודדות עם דחפים ובחוסר עקביות מוקפד של מתן היתרים; ביחס חשדני למיאוס; בפקפוק במה שעלול להצטייר כאינטואיציה. כל אילו יכולים לתרום לעצירה כאשר הפסל הופך לעוּבדה, ולפני שהוא הופך להיות צודק. הפסל אמנם מהווה הנחת טענה. אך זו אינה טענה רטורית, ולכן הצדק לא איתו לכתחילה. זוהי טענה שדורשת השלמה. דורשת את האדם. רק כך המידה בעצמה יכולה להופיע.
לנקודת העצירה קשר בסיסי לממשי, היה והמהלך אליה לא יכול להתרחש במחשבה בלבד. יש שתי הוכחות פורמליות שתומכות במגבלה של ״הלוגיקה לבדה״, ושלמעשה אפשר להסתפק כעת בשמותיהם ובהיותן נוגעות בבעיות יסודיות: ״בעיית העצירה״ שאינה כריעה (הוכח ע״י אלן טיורינג ב- 1936). ו- ״משפטי אי השלמות״ של קורט גדל (1931). אפשר להתנחם ולהשתעשע בעצם שמן. ההוכחות להן מצויות במרחב הציבורי.
באשר לבני אדם, המוטו שבחרתי לא מועיל לי. היה ויש מקום רק לאחד, אני נותר ללא כל מוטו שיהווה עקרון פעיל באשר ליחס שלי לבני אדם. אך כן עם תובנה אחת איתה אני נאלץ להשלים: בני אדם אי אפשר לתקן. פסלים כן. ועל כל מקרה, לא לשקר.
כאשר אני מבחין בניצוצות מתודולוגיות אצלי, אני חש את ההנאה באפשרות של בטלת־עדן רוחנית ופיזית. זה הכל, הנה מצאת, וכעת עשה עוד! אך אינני יכול. אני חלש מול האפשרות של לעשות אחרת, וההפתעה האפשרית שלצידה. אם ירמוז אדם לַמֵּתוֹדוֹלוֹגִיּוֹת בעבודתי, מיד אשים פְּעָמַי מהר אל הַאֻרְווֹת כדי לנקות את שיטתי (system) מחשש שנרדמתי.
״קפדנות עיקשת״ היא מבחינתי מוטו שהוא שאלה פעילה: קפדנות על מה? כאמור, אין הלכה ברורה. ואין מתודולוגיה. ועל כן אין גם החמרה ברורה, ואין נקודת עצירה ברורה. אני פועל מתוך כוונה שמהאובייקט תופענה ניצוצות של התשובה לשאלה ״על מה״; ניצוצות תשובה שהן מסוימת אך ורק לו. תשובה שתהיה לתובנה שאינני יכול להעביר הלאה, לפסל הבא אחריו או זה שמתהווה לצידו. כזו שעל אף שהופיעה וישנה מכריחה להתחיל מחדש. ללא כל לקח. להעביר לקח מפסל אל פסל משמע להתחיל כבר עם רְבָב (שֻׁמָּן).
משהופיע רמז ל- ״על מה״, מתעוררת השאלה ״לכדי איזו מידה?״. מציאת מידה דורשת עיקשות, ולכן קשורה בזמן ובנפש. היא כרוכה בהתמודדות עם דחפים ובחוסר עקביות מוקפד של מתן היתרים; ביחס חשדני למיאוס; בפקפוק במה שעלול להצטייר כאינטואיציה. כל אילו יכולים לתרום לעצירה כאשר הפסל הופך לעוּבדה, ולפני שהוא הופך להיות צודק. הפסל אמנם מהווה הנחת טענה. אך זו אינה טענה רטורית, ולכן הצדק לא איתו לכתחילה. זוהי טענה שדורשת השלמה. דורשת את האדם. רק כך המידה בעצמה יכולה להופיע.
לנקודת העצירה קשר בסיסי לממשי, היה והמהלך אליה לא יכול להתרחש במחשבה בלבד. יש שתי הוכחות פורמליות שתומכות במגבלה של ״הלוגיקה לבדה״, ושלמעשה אפשר להסתפק כעת בשמותיהם ובהיותן נוגעות בבעיות יסודיות: ״בעיית העצירה״ שאינה כריעה (הוכח ע״י אלן טיורינג ב- 1936). ו- ״משפטי אי השלמות״ של קורט גדל (1931). אפשר להתנחם ולהשתעשע בעצם שמן. ההוכחות להן מצויות במרחב הציבורי.
באשר לבני אדם, המוטו שבחרתי לא מועיל לי. היה ויש מקום רק לאחד, אני נותר ללא כל מוטו שיהווה עקרון פעיל באשר ליחס שלי לבני אדם. אך כן עם תובנה אחת איתה אני נאלץ להשלים: בני אדם אי אפשר לתקן. פסלים כן. ועל כל מקרה, לא לשקר.
תחילה בחרתי בהיעדר הלכה ברורה. חזקים עלי דחפיי. במקומה ביקשתי אתיקה. עקרונות פעולה שנותנים ביטוי לערכים מחד, ומאפשרים יצירת ערכים מאידך. מוטו, להבדיל, הוא יחיד. בכל עת ניתנת לאדם אפשרות לבחור אך ורק ואחד. ובכל זאת, ערכו קשור בעקביות שלו. ואף בנצחיות שלו. אני מבין אותו כביטוי מתומצת של אמונה שבחירתו נעשית מתוך ״שרירותיות הולמת״.
כשהייתי נער בוגר אימצתי לי את המוטו "veritas". אז וגם היום אני מבין אותו דרך ניגונו ודרך הפירוש באנגלית ״truthfulness״. את הפירוש לעברית, ״כנות״, אני לא מוצא הולם ולא מתאים. הוא נכשל לשמר את הצליל וההדר של המקור הלטיני. ה- th וה- ness מהדהדים באופן הולם את- tas. כידוע זהו המוטו של אוניברסיטת הרווארד. אני לא זוכר היכן נתקלתי בו, אך לא שם בהרווארד. וזאת על אף החשד הסביר בזכרוני הרע, שכן לרגע ארוך היתה לי כוונה לרכוש השכלה וחוב כספי גדול בליגת הקיסוס.
אחרי ששכנעתי את אחי ואחותי ש- versitas הוא מוטו ראוי, הצעתי שנקעקע אותו על גופנו כולנו יחד. היה זה חשק ואני לא זוכר מנין התעורר. רוצה הייתי להאמין שמתוך רצון במחווה שתקשור אותנו לערך מפורש. בבית שלנו לא היו ערכים מפורשים. לימים באתי בתלונה על כך לאמי, והיא טענה להגנתה שהיתה זו תגובתה לחינוך נוקשה מאוד של אביה. תגובה לחינוך מפורש מדי. שנים אחר כך, היא הביעה חרטה גדולה על כך.
אל הבוקר ההוא בירושלים, בו קבענו שלושת האחים להתקעקע, לא הגעתי. אחי ואחותי, בעודם נתונים להשפעתי, קיעקעו את המוטו על גופם. למיטב ידיעתי שניהם לא בדקו את משמעותו. הם סמכו עלי. את המוטו הזה זנחתי לא הרבה זמן אחר כך. אך לא את חשבון הנפש עם האירוע הזה.
האדם איננו מוסד. על כל פנים, לי אין כל כוונה להפוך למוסד, אלא להפוך ליותר ויותר אמן על כל המשתמע מכך מבחינת התכלית הציבורית והפוטנציאל הנבואי של עבודת האמנות. אמן מבחינתי הוא אדם שמוכרח למצוא דבר מה שהוא לא יודע מהו על ידי הניסיון לממש אותו. וזאת על אף החלקיות של כל תוצר של ניסיון כזה. אמן לא לומד שאי אפשר. אך הוא גם לא לומד שאפשר.
בהיותו לא מוסד, הוא יכול לזנוח מוטו שבחר לו, ואף לשכוח שזנח אותו ולחיות ללא מוטו שנים רבות. וכך המקרה שלי עד לפני כמה חודשים כאשר נתקלתי במוטו ״ostinato rigore״ ובחרתי בו מיד לאחר שתרגמתי באופן שהיה לטעמי ״קפדנות עיקשת״. המוטו מזוהה עם לֶאוֹנָרדוֹ [ דִי סֶר פִּייֶרוֹ ] דָה וִינצִ'י. נתקלתי בו בספר ״מבוא למתודה של לאונרדו דה וינצ׳י״ של פול ואלרי (1895, 1919). רכשתי אותו כי הכותרת הכעיסה אותי אך לאונרדו מעניין אותי.
כשהייתי נער בוגר אימצתי לי את המוטו "veritas". אז וגם היום אני מבין אותו דרך ניגונו ודרך הפירוש באנגלית ״truthfulness״. את הפירוש לעברית, ״כנות״, אני לא מוצא הולם ולא מתאים. הוא נכשל לשמר את הצליל וההדר של המקור הלטיני. ה- th וה- ness מהדהדים באופן הולם את- tas. כידוע זהו המוטו של אוניברסיטת הרווארד. אני לא זוכר היכן נתקלתי בו, אך לא שם בהרווארד. וזאת על אף החשד הסביר בזכרוני הרע, שכן לרגע ארוך היתה לי כוונה לרכוש השכלה וחוב כספי גדול בליגת הקיסוס.
אחרי ששכנעתי את אחי ואחותי ש- versitas הוא מוטו ראוי, הצעתי שנקעקע אותו על גופנו כולנו יחד. היה זה חשק ואני לא זוכר מנין התעורר. רוצה הייתי להאמין שמתוך רצון במחווה שתקשור אותנו לערך מפורש. בבית שלנו לא היו ערכים מפורשים. לימים באתי בתלונה על כך לאמי, והיא טענה להגנתה שהיתה זו תגובתה לחינוך נוקשה מאוד של אביה. תגובה לחינוך מפורש מדי. שנים אחר כך, היא הביעה חרטה גדולה על כך.
אל הבוקר ההוא בירושלים, בו קבענו שלושת האחים להתקעקע, לא הגעתי. אחי ואחותי, בעודם נתונים להשפעתי, קיעקעו את המוטו על גופם. למיטב ידיעתי שניהם לא בדקו את משמעותו. הם סמכו עלי. את המוטו הזה זנחתי לא הרבה זמן אחר כך. אך לא את חשבון הנפש עם האירוע הזה.
האדם איננו מוסד. על כל פנים, לי אין כל כוונה להפוך למוסד, אלא להפוך ליותר ויותר אמן על כל המשתמע מכך מבחינת התכלית הציבורית והפוטנציאל הנבואי של עבודת האמנות. אמן מבחינתי הוא אדם שמוכרח למצוא דבר מה שהוא לא יודע מהו על ידי הניסיון לממש אותו. וזאת על אף החלקיות של כל תוצר של ניסיון כזה. אמן לא לומד שאי אפשר. אך הוא גם לא לומד שאפשר.
בהיותו לא מוסד, הוא יכול לזנוח מוטו שבחר לו, ואף לשכוח שזנח אותו ולחיות ללא מוטו שנים רבות. וכך המקרה שלי עד לפני כמה חודשים כאשר נתקלתי במוטו ״ostinato rigore״ ובחרתי בו מיד לאחר שתרגמתי באופן שהיה לטעמי ״קפדנות עיקשת״. המוטו מזוהה עם לֶאוֹנָרדוֹ [ דִי סֶר פִּייֶרוֹ ] דָה וִינצִ'י. נתקלתי בו בספר ״מבוא למתודה של לאונרדו דה וינצ׳י״ של פול ואלרי (1895, 1919). רכשתי אותו כי הכותרת הכעיסה אותי אך לאונרדו מעניין אותי.